לדלג לתוכן

שושלת בגרטיוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שושלת בגרטיוני
ბაგრატიონი
שלט האצולה של הנסיך וַאחטַאנְג אַלמַאסְחַאנִי (אנ') כפי שמופיע על לוחית ברונזה במנזר אלכסנדר נבסקי
שלט האצולה של הנסיך וַאחטַאנְג אַלמַאסְחַאנִי (אנ') כפי שמופיע על לוחית ברונזה במנזר אלכסנדר נבסקי
מדינה שושלת מלוכה גאורגית
בית האב שושלת בגרט
תארים

מלך הממלכה הגאורגית המאוחדת
מלך אבחזיה
מלך איבריה
מלך קאחתי
מלך אראן
מלך ארמניה
השאה של שירוואן (אנ')
נסיך איבריה (אנ')
נסיך טאו (אנ')
נסיך קלארג'תי (אנ')
נסיך אלאניה (אנ')
מלך כארתלי
מלך קאחתי
מלך אימרתי
מלך כארתלי-קאחתי
תוארי כבוד (אנ')
מלך המלכים (אנ')
בסילאוס (אנ')
אוטוקראטור (אנ') של כל המזרח והמערב (אנ')
קיסר (אנ')
שאהנשאה
קורופלאטס (אנ')
נוביליסמוס (אנ')

סבסטוס (אנ')
השליט האחרון גאורגי השנים עשר (אנ')
סולומון השני
ראש הבית הנוכחי

שנוי במחלוקת
נוּגזַר בַּגרַטִיוֹנִי גרוּזִינסקִי (אנ')
דוד בגרטיון-מוּחרַאנִי (אנ')

איראקלי בגרטיוני (אנ')
תקופת השושלת 780 לערך – 1801/1810
ענפים

מוּחרַאנִי (אנ')
גרוִזִינסקִי (אנ')

אִימֵרֵטִינסקִי (אנ')

שושלת בַּגרַטִיוֹנִיגאורגית: ბაგრატიონთა დინასტია, מילולית: בַּגרַטִיוֹנתַה דִינַסטִיָה או בקיצור בגרטיוני, בגאורגית: ბაგრატიონი) הייתה שושלת מלוכה ששלטה בגאורגיה בתקופה שנמשכה מימי הביניים ועד לתחילת המאה ה-19. בין שושלות המלוכה הנוצריות הקדומות ביותר בעולם. לעיתים עבר שמה של השושלת הלניזציה, והם נקראים "הבגרטים הגאורגים" או "בַּגרַטוֹנִים".

חלק מהחוקרים מסכימים על כך שמוצאם משותף לשושלת בַּגרַטוּנִי הארמנית (אנ'). הרשומות הגאורגיות מציינות את תחילת כרונולגיית שושלת בגרטיוני במאה ה-6, ומתארת אותה כשושלת המלוכה המוקדמת ביותר. יחד עם זאת, חוקרים מערביים בני זמננו גורסים כי נסיך משושלת בַּגרַטוּנִי הארמנית נישא (אנ') לבת מהשושלת החוסרואית (אנ') שליטי נסיכות איבריה בסוף המאה השמינית. בשנת 888 החזיר נסיך נסיכות איבריה, אַדַארנַאסֶה (אנ'), את המלוכה לגאורגיה. השליטים הגאורגיים השונים אוחדו לממלכה הגאורגית, שהתקיימה בין המאות ה-11 עד ה-13. בתקופה זו, במיוחד בתקופת שלטונם של דוד הבנאי (1089–1125) ונינתו תמר המלכה (1184–1213), היוו את תור הזהב בגאורגיה (אנ').

לאחר התפוררות ממלכת גאורגיה בסוף המאה ה-15, ענפים של משפחת בגרטיוני שלטו בשלוש הממלכות המתפצלות: ממלכת כארתלי, ממלכת קאחתי, וממלכת אימרתי. שלטון זה נמשך עד לסיפוח הממלכות על ידי האימפריה הרוסית בתחילת המאה ה-19. אף על פי שחוזה גאורגייבסק משנת 1783 הבטיח לבגרטיונים את הריבונות על גאורגיה ואת נוכחותם המתמשכת על הכס הגאורגי, הפר הצאר הרוסי את ההסכם מדינת החסות, והשליטה הרוסית הייתה לסיפוח בפועל. אחרי הסיפוח, הצטרפה השושלת לאצולה הבכירה של האימפריה הרוסית עד למהפכת פברואר ב-1917. כינון המשטר הסובייטי בגאורגיה, בשנת 1921, הכריחה רבים מחברי המשפחה להשלים עם הפגיעה במעמדם ואובדן רכושם בגאורגיה. חברי משפחה אחרים היגרו למערב אירופה. חלק מהם שבו למולדתם לאחר הכרזת העצמאות של גאורגיה (אנ') בשנת 1991.

גרסה מוקדמת של שלט האצולה של משפחת בגרטיוני, מתוך "האטלס של גאורגיה", הנסיך וחושטי משנת 1740
ערך מורחב – מוצא של שושלת בגרט

שמות השושלת בתחילת דרכה היו בַּגרַטוֹנִיאַנִי (ბაგრატონიანი), בַּגרַטוּנִיאַנִי (ბაგრატუნიანი) ובַּגרַטוֹבַאנִי (ბაგრატოვანი) והשתנה לאחר מכן לבַּגרַטִיוֹנִי. שמות אלה, כמו גם בַּגרַטוּנִי הארמני והשם המודרני בגרטיד, משמעותם "הילד של בַּגרַט" או "בית בַּגרַט" או "הבית שהוקם על יד בַּגרַט".

על פי האמור ברשומות הגאורגיות, בחיבורו של סומבאט דוויתיס-דזה (אנ') - "ההיסטוריה של הבגרטידים". עליה חזר מאוחר יותר וחושטי (אנ')‏ (1696-1757), טענה השושלת כי היא נצר למלך ממלכת ישראל, דוד והגיע מאזור ארץ ישראל בסביבות 530. על פי המסורת זו היו שבעה אחים, פליטים מבית דוד. שלושה מהם התיישבו בארמניה ויתר הארבעה הגיעו לכארתלי (ידועה גם בשם איבריה). שם הם נישאו בנישואי תערובת עם בית המלוכה המקומי וקיבלו חלק מהאדמות בירושה. אחד מארבעת האחים, גואראם שנפטר בשנת 532, הקים את שושלת בגרטיוני שנקראה על שם בנו בגרט.

באותו זמן הייתה נסיכות איבריה (אנ') מדינת חסות של הביזנטים, ובשנת 575 השלטון הביזנטי מינה את גואראם, יורשו של בגרט, כנסיך השליט בנסיכות, וניתן לו אף התואר הביזנטי "קורופלאטס" (אנ'), תואר שבתקופת יוסטיניאנוס היה שמור בדרך כלל לחברי המשפחה האימפריאלית. תדירות הענקת התואר לחברי השושלות הגאורגיות והארמניות הדגישו את חשיבותן בפוליטיקה של אותם ימים[1]. כך, על פי מסורת זו, החלה שושלתה הבגרטידים, ששלטו עד שנת 1801[2].

האמור ברשומות הגאורגיות מאת ווחושתי(אנ') היה מקובל על החוקרים עד תחילת המאה העשרים. אולם החוקרים החלו להתייחס בספקנות לטענה למוצא יהודי ובמיוחד לעניין המוצא משושלת המלוכה התנ"כית של בית דוד. ההיסטוריון סיריל טומאנוב (אנ') שחקר את הנושא, הסיק כי הבגרטידים הגאורגים הם ענף של הבגרטידים הארמנים שהסתעף בידי אַדַארנַאסֶה (אנ'), שאביו ואסאק, היה בנו של אשוט השלישי (אנ'), הנסיך השליט של ארמניה בין השנים 732 עד 748. אַדַארנַאסֶה חצה בשנת 775 לכארתלי בניסיון מרד כושל (אנ') כנגד השלטון הערבי. בנו של אַדַארנַאסֶה, אשוֹט (אנ'), הגיע לנסיכות כארתלי בשנת 813 וייסד את בית המלוכה האחרון של גאורגיה. ומכאן נובע כי האגדה על מוצא השושלת הוא מבית דוד, הייתה התפתחות מאוחרת יותר של טענות מוקדמות של השושלת הארמנית על מוצא מבית דודו, כפי שנמסרו על ידי ההיסטוריון והכרוניקן הארמני משה מחורן. ברגע שהבגרטידים הגאורגים נטמעו בסביבתם החדשה והניחו את היסוד לכוח המלכותי, המיתוס על מוצאם התנ"כי עזר ללגיטימיות שלהם כשליטים והמיתוס הפך לנדבך אידאולוגי מרכזי לשלטון הבגרטיונים רב השנים.

אף על פי שההיסטוריה המתועדת של הבגרטיונים החלה רק מסוף המאה ה-8, טען ההיסטוריון סיריל טומאנוב כי ייתכן וניתן להתחקות אחרי הענף הגאורגי של הבגרטידים כבר במאה השנייה. הוזכר כי שלטו בנסיכות אודזרחה, שנמצאת כיום באזור דרום-גאורגיה. הענף האוזדרחי, המוכר ברשומות הגאורגיות בשם "בִּיוורִיטִיאַנִים", המשיכו את שלטונם עד למאה החמישית. יחד עם זאת הם אינם יכולים להיחשב כאבותיהם הקדמונים של הבגרטידים שהחלו את המלוכה הגאורגית.

על פי ההיסטוריון הגאורגי ניקולוז בֵּרדזֵנִישווִילִי (אנ'), מוצאו של בית בגרטיוני במחוז היסטורי עתיק של גאורגיה סְפֵּרִי. באמצעות מדיניות גמישה ומרחיקת ראות הצליחו הבגרטיונים להשיג השפעה רבה בין המאות השישית עד השמינית. אחד מענפי המשפחה עבר לארמניה והשני לאיבריה הקווקזית, ושניהם הצליחו להביא את עצמם לעמדה דומיננטית מבין שאר שליטי עבר הקווקז.

שושלת בגרטיוני המוקדמת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת בגרטיוני צמחה באופן בולט בתקופת שבה המונרכיה הגאורגית (ממלכת איבריה) הובסה בידי האימפריה הסאסאנית במאה השישית. שושלות הנסיכים המקומיים המובילות היו מותשות מהתקפות הערבים. צמיחת שושלת חדשה התאפשרה עקב שני גורמים. הכחדת שושלת גוּרַאמִיאַנִי (אנ') והכחדה כמעט מלאה של שושלת צ'וסרויד (אנ') - שתי שושלות גאורגיות מוקדמות, עמם נטמעו הבגרטידים באופן נרחב בנישואי תערובת (אנ'). הגורם השני שאפשר את צמיחתה של שושלת חדשה הוא שקיעת בית עבאס במלחמות פנימיות משלה ומאבקה באימפריה הביזנטית. אף על פי שהשלטון הערבי אפשר להם להניח את כף רגלם בבירתם העתיקה אל-תפליס ומזרח כארתלי, הצליחו הבגרטידים להחיל את שליטתם בהצלחה בתחילה בקלארג'תי (אנ') וסאמצחה והרחיבו את שלטונם, תחת חסות ביזנטית, דרומה לתוך צפון- מערב ארמניה. הם הקימו את נסיכותם על אזור נרחב המוכר בימינו בשם טאו-קלארג'תי. בשנת 813, השושלת החדשה השיגה, בהנהגת אשוט הראשון (אנ'), את התואר אריסתווי של איבריה (כארתלי). הקיסר הביזנטי צירף גם תואר ביזנטי - "קואורופלאטס" (אנ').

למרות הפחת רוח חיים מחודשת של המונרכיה הגאורגית, אדמות גאורגיה נותרו מחולקות בין ממלכות יריבות. הבירה טביליסי נותרה בידי הערבים. בניו של אשוט הראשון ונכדיו ייסדו שלושה ענפים נפרדים - ענף כארתלי, ענף טאו (אנ') וענף קלארג'תי (אנ'), שלעיתם התעמתו זה עם זה, ועם השליטים השכנים. ענף כארתלי גבר על הענפים האחרים; בשנת 888, אַדַארנַאסֶה הראשון (אנ') שחזר את המלוכה הגאורגית, שלא הייתה פעילה משנת 580. הצאצא שלו, בגרט השלישי איחד את הנסיכויות בגאורגיה לכדי ממלכת גאורגיה. הוא חיזק את נחלותיו בטאו-קלארג'תי ובממלכת אבחזיה, כפועל יוצא מפעולות אביו, דוד השלישי (אנ'), שכללו דיפלומטיה וכיבושים נמרצים.

דוד הבנאי
ערך מורחב – ממלכת גאורגיה
תמר המלכה

במהלך המאה האחת עשרה שמרה הממלכה המאוחדת על עצמאותה השברירית מפני האימפריות של הביזנטים והסלג'וקים. בתקופת שלטונו של דוד הבנאי (1089–1125) שגשגה הממלכה. דוד הדף את התקפות הסלג'וקים והצליח בעקרו של דבר להשלים את איחוד גאורגיה על ידי כיבוש טביליסי מחדש בשנת 1122. עם נפילת האימפריה הביזנטית ופירוק האימפריה הסלג'וקית, הפכה גאורגיה למדינה בולטת מבין מדינות המזרח הנוצרי ולאימפריה פאן-קווקזית, שהשתרעה בשיאה מצפון הקווקז לצפון איראן ומזרחה לתוך אסיה הקטנה.

למרות מקרים חוזרים ונשנים של סכסוכים בין נציגי השושלת, המשיכה הממלכה לשגשג גם בימיו של דמטרה הראשון (1125–1156), גיאורגי השלישי (1156–1184), ובמיוחד בתקופת בתו תמר המלכה (1184–1213). עם מותו של גיאורגי השלישי נקטע רצף הזכרים השליטים (אנ') משושלת בגרטיוני והשושלת המשיכה דרך נישואיה של תמר המלכה עם הנסיך האלאני דוד סוסלן שנחשב לנסיך ממוצא הבגרטים.

פלישות הח'ווארזמים (אנ') (מאזור הח'ווארזם) בשנת 1225 ושל המונגולים ב-1236 שמה קץ לתור הזהב של גאורגיה. המאבק כנגד השלטון המונגולי יצר דיארכיה, עם ענף צדדי ושאפתני של שושלת בגרטיוני שהחזיק במערב גאורגיה (אימרתי). במשך תקופה קצרה היה איחוד מחדש של גאורגיה בתקופתו של גאורגי החמישי המזהיר (אנ')‏ (1299–1302, 1314–1346), אולם שמונה התקפות של הכובש הטורקו-מונגולי (אנ') טימור לנג, שנערכו בין השנים 1386–1403, הנחיתו מכה קשה על הממלכה הגאורגית. כמאה שנה לאחר מכן, פורקה סופית אחדותה של גאורגיה בידי תוקפנותם של איחודי שבטי נוודים טורקיים יריבים: קארה קויונלו ואק קויונלו. ב-1490/91 פוצלה המונרכיה החזקה לשלוש ממלכות עצמאיות כארתלי (מרכז ומזרח גאורגיה), קאחתי (מזרח גאורגיה) ואימרתי (מערב גאורגיה). כל אחת מהממלכות הונהגה בידי ענפים יריבים של שושלת בגרטיוני, וחמש נסיכויות חצי עצמאיות: אודישי (אנ')-סמגרלו (אנ'), גוריה, אבחזיה, סוואנתי וסאמצחה שנשלטו על ידי האצילים הפאודליים המקומיים.

במשך שלוש המאות שבאו לאחר מכן, הצליחו השליטים הגאורגיים לשמור על האוטונומיה השברירית של ממלכותיהם תחת ההגמוניה של העות'מאנים, הספווים (אנ'), האפשארים והקאג'ארים, אם כי לעיתים שימשו יותר כשליטי בובה בידי האימפריות השליטות. כחלק מהתנאים להסמכתם לשליטים נאלצו שליטי גאורגיה להתאסלם ורבים מהם אכן עשו זאת.

הענף האימרתי הסתבך ללא הרף במלחמות אזרחים, ורציפות שליטת השושלת נקטעה לא פעם. השליטים העות'מאנים לא היססו לפלוש לתחומה. באופן דומה כארתלי וקאחתי היו כפופים לשליטיהם הפרסים, שמאמציהם להשמיד את הממלכות הווסליות המורדות, היו לשווא, ושתי הממלכות המזרח גאורגיות שרדו עד לאיחוד מחדש בשנת 1762, תחת שלטונו של ארקלה השני. ארקלה איחד תחת שלטונו את שני הענפים הקאחתיים והכארתלים, ואת בית מוחראני (אנ') משנת 1658.

המונרכיה האחרונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1744 העניק נאדיר שאה את המלוכה על ממלכת כארתלי לתאימורז השני (אנ') והשליטה על ממלכת קאחתי לבנו ארקלה השני, כפרס על נאמנותם. תאימורז וארקלה ניצלו את חוסר היציבות באיראן כתוצאה ממותו של נאדיר שאה בשנת 1747, והכריזו על עצמאותם בפועל. לאחר מותו של תאימורז בשנת 1762, ירש אותו ארקלה כשליט כארתלי ובכך איחד את שתי הממלכות. בכך הפך לשליט הגאורגי הראשון ששלט פוליטית במזרח גאורגיה המאוחד מזה שלוש המאות האחרונות. בערך באותו הזמן עלה כארים חאן זנאד (אנ') לכס השלטון בפרס. ארקלה השני הציע את נאמנותו לשליט הפרסי החדש, ובכך זכה בשלטון אוטונומי כל תקופת שלטונה של שושלת זאנד (אנ').

ארקלה השני הצליח להביא ליציבות מסוימת בממלכת כראתלי-קאחתי, וביסס הגמוניה פוליטית בעבר הקווקז. בשנת 1783 הוא חתם על חוזה גאורגייבסק שהוא הציב את ממלכתו תחת חסותה של האימפריה הרוסית. יחד עם זאת נכשלה האימפריה הרוסית במתן סיוע בזמן כאשר השליט הפרסי, אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר (אנ'), כבש, בזז והחריב את טביליסי בשנת 1795 במטרה לאלץ את הממלכה הגאורגית לנתק את הקשר שלה עם הרוסים, ובמטרה לבסס מחדש את ההגמוניה הפרסית על האזור.

לאחר מותו של ארקלה השני בשנת 1798, פנה בנו ויורשו גאורגי השנים עשר (אנ') לקיסר הרוסי פאבל הראשון, וחידש את בקשת ההגנה מרוסיה. בנוסף הוא קרא לו להתערב בסכסוך המריר בין הבנים והנכדים הרבים ארקלה השני. פאבל הציע לשלב את ממלכת כארתלי-קאחתי לתוך האימפריה הרוסית, תוך שמירה המעמד השושלתי ומידה מסוימת של אוטונומיה פנימית, תוך כפיפות ישירה לקיסר הרוסי (אנ'). במקביל בשנת 1799 צעדו חיילי האימפריה הרוסית לטביליסי. ב-18 בדצמבר 1800, חתם פאול על מניפסט המכריז על סיפוח ממלכת כארתלי-קאחתי לאימפריה הרוסית באופן חד-צדדי, כשהמשא ומתן על התנאים היה עדיין בתהליך. הכרזה זו נשמרה בסוד עד למותו של גאורגי השנים עשר ב-28 בדצמבר של אתה שנה. בנו הבכור של גאורגי, דוד (אנ'), הוכר רשמית כיורש מוחלט[3] על ידי הקיסר פאול ב-18 באפריל 1799, אבל הכתרתו למלך לאחר מות אביב לא הוכרה.

ב-12 בספטמבר 1801 אשרר אלכסנדר הראשון, קיסר רוסיה את החלטת קודמו פאבל, שעל פיה יש להדיח את שושלת בגרטיוני מכס המלוכה. אם כי היו חלוקים בינם לבין עצמם, התנגדו חלק מנסיכי בגרטיוני לסיפוח הרוסי וניסו ליזום מרד. רובם נעצרו בסופו של דבר וגורשו מגאורגיה.

שלטונו של בית אימרתי הגיע לסיומו כעבור פחות מעשור מאוחר יותר. ב-25 באפריל 1804, הסכים סולומון השני, מלך אימרתי, שהיה בפועל וסאל עותמאני, לחתום על הסכם אֶלַאזַנאוּרִי (גאו') עם רוסיה, בתנאים דומים לחוזה גאורגייבסק. למרות זאת, ב-20 בפברואר 1810, הדיחו הרוסים את סולומון מכס השלטון. ניסיון המרד שלו כשל והוא נפטר בשנת 1815, בגלות בטרבזון שבטורקיה העות'מאנית. השלטון הרוסי על גאורגיה הוכר בסופו של דבר בהסכמי שלום שונים עם פרס והעות'מאנים, והשטחים הגיאורגיים הנותרים נכבשו על ידי האימפריה הרוסית בהדרגה במהלך המאה ה-19.

בגרטיונים ברוסיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבגרטיונים הפכו למשפחה אריסטוקרטית בולטת באימפריה הרוסית. המפורסם שבהם היה פיוטר בגרטיון, נינו של יֶסֶה מלך כארתלי (אנ'), שהפך לגנרל רוסי וגיבור המלחמה הפטריוטית של 1812. אחיו, רומן בגרטיוני (אנ') היה גם הוא גנרל רוסי שהתבלט במלחמת רוסיה–פרס (1826–1828) והיה הראשון שנכנס לירוואן בירת ארמניה בשנת 1827. רומן היה ידוע גם בכך שפרש את חסותו על האמנויות, הספרות והתיאטרון. תיאטרון הבית שלו בטביליסי נחשב לאחד הטובים ביותר בקווקז. בנו הנסיך פיוטר רומנוביץ' בגרטיון (אנ') היה מושל מחוז אובלסט טבר ולאחר מכן מושל-גנרל הפלכים (גוברנייה) הבלטיים. הוא היה גם מהנדס מתכות ידוע בטכניקת קיאניזציה של זהב (אנ') ברוסיה. הנסיך דמיטרי בגרטיון (אנ') היה גנרל רוסי שלחם במלחמת העולם הראשונה במתקפת ברוסילוב ולאחר מכן הצטרף לצבא האדום.

בגרטיונים היום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב בני משפחת בגרטיוני עזבו את גאורגיה לאחר שהצבא האדום השתלט על טביליסי בשנת 1921.

ענף מוחראני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שבני בגרטיון-מוחראנלי (אנ') היו הענף השושלתי של הבן הצעיר (אנ') של ענף השושלת ששלט בממלכת כארתלי, הם הפכו לענף בכיר ביותר מבחינה גנאלוגית במשפחת בגרטיוני בתחילת המאה ה-20. יחד עם זאת איבד הענף הבכיר את השליטה על כארתלי בשנת 1724, תוך שמירה על נסיכות מוחראני עד שסופחה לאימפריה הרוסית יחד עם ממלכת כארתלי-קאחתי בשנת 1801.

לאונידה בגרטיון-מוחראני (אנ') מבית מוחראני, נישאה לולדימיר קירילוביץ', הנסיך הגדול של רוסיה והפכה לאמו של אחת מהטוענות למורשת רומנוב - מריה ולדימירובנה, הנסיכה הגדולה של רוסיה.

ארקלה בגרטיון-מוחראני (אנ'), מהענף הבכיר של השושלת, הכריז על עצמו כראש בית המלוכה של גאורגיה בשנת 1942, בהיעדר עדות לכך שהבגרטיונים מהענף הקאחתי (ששלטו עד שנת 1801), עדיין שרדו מעבר למסך הברזל. הוא ייסד בגולה (ברלין) את "איחוד הגאורגיים המסורתיים" (אנ'). אשתו השנייה מריה אנטונייטה פסקוויני, ביתו של אוגו, רוזן קוסטאפיוריטה, ילדה לו בן ויורש - ז'ורז'ה בגרטיון-מוחראני (אנ'), אבל נפטרה בעת הלידה בפברואר 1944. ב-1946 התחתן שנית עם הנסיכה מריה דה לאס מרסדס (אנ') נכדתו של אלפונסו השנים עשר, מלך ספרד וביתו של דון פרדיננד, נסיך בוואריה, אשר ויתר על זכויות לכתר ממלכת בוואריה כדי להפוך לאינפנטה בספרד.

החל משנות התשעים של המאה העשרים החלו בכירים מצאצאי בגרטיון-מוחראני לשוב למולדתם, מספרד לגאורגיה, ולסיים דורות של גלות. בנו הבכור של ארקלה בגרטיון-מוחראני, ז'ורז'ה בגרטיון-מוחראני (אנ'), הוכר רשמית על ידי הממשלה ומנהיגי הכנסייה הגאורגית, כשהביא את עצמותיהם של אבותיו לקתדרלת סווטיצחובלי במצחתה בשנת 1995. בשנת 2005 הוא התיישב בטביליסי עד למותו בשנת 2008. בנו הבכור ארקלה (נולד ב-1972) שב לגאורגיה בשנת 1999, אבל למרות שאומץ כטוען לכתר עתידי על ידי מונרכיסטים גאורגיים מסוימים, חזר לספרד ודחה את טענתו לכתר. אחיו הצעיר דוד (אנ') קבע את מושבו בטביליסי, קיבל אזרחות גאורגית, תבע את תוארי משפחת מוחראני והפך לראש מועצת המשפחה. מוחראני היה הענף הפטרילינארי[4] הבכיר ביותר, שמוצאו הוא ישירות מקונסטנטין השני מלך גאורגיה (אנ').

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שושלת בגרטיוני בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ וחושטי (אנ')‏ (1745), "ההיסטוריה של ממלכת גאורגיה" (აღწერა სამეფოსა საქართველოსი); בתרגום לרוסית באתר ArmenianHouse.org.
  2. ^ Georgia. אנציקלופדיה בריטניקה (1910-1911).
  3. ^ יורש מוחלט (אנ') - יורש עצר שהוא בעל זכות לרשת את הכתר, וזכות זו אינה יכולה להשתנות בעקבות הולדתו של יורש אחר.
  4. ^ פטרילינארי (אנ') - שושלת מבוססת על מוצא דרך האב (זכר)